התחלה טובה דיה
מאת - רוני ארביב
נכתב עבור- ערב פתיחת מסלולים מתקדמים בפסיכותרפיה
מיקום- אוניבסרטיה תל אביב
אני מבקש לדון בשאלה כיצד מטפל בסגנון העצמי מקדם התחלה טובה דיה. איזה סוג של מצע מציע פסיכולוג העצמי בתחילת טיפול? מהי הסביבה אותה בונה המטפל כדי לקלוט את המטופל בצורה מיטיבה לטיפול.
התחלת טיפול מאופיינת בהרבה רעשים: תמהיל של ציפייה, תקווה, חרדה, סיכון, ומנעד בין אופטימיות זהירה לפסימיות שמקורה בחרדה מרה-טראומטיזציה; או בשפה של אורנשטיין 'האימה לשחזר' )repeat to Dread). מדובר באימה כפולה: הראשונה היא, שמנגנונים של הכשלה עצמית ישוחזרו בטיפול ולא יאפשרו להתפתחות של התחלה חדשה; השניה היא, חרדה שהסביבה העכשווית תכשל כפי שנכשלה הסביבה בעבר. העברה בגישה זו אינה נתפסת רק כחזרתית, כפי שנתפסת העברה בגישה הקלאסית, אלא כמייצגת את הצורך להמשיך את ההתפתחות שנבלמה.
יש הסכמה חוצת תאוריות כי האחריות על התחלת הטיפול היא על המטפל. גישות שונות מבינות באופן שונה אחריות זו.
פסיכולוגיית העצמי שמה במרכז את ההקשבה לחוויה הסובייקטיבית של המטופל מנקודת ראותו של המטופל. הכוונה היא, שתיווצר חוויה של להרגיש מובן, והמטופל יחווה את המטפל כמי שמושקע בניסיון להבין את מנעד החוויות הייחודיות שלו. חוויות בסיס אלה מהוות את המצע בתחילת הטיפול ונמשכות לאורך כל הטיפול.
קוהוט המכונה "מר פסיכואנליזה", אבי פסיכולוגיית העצמי אומר "אם יש לקח אחד שהפקתי במהלך חיי כאנליטיקאי, הרי הלקח הוא שמה שאומרים לי מטופלי הוא כנראה נכון, בפעמים רבות שהאמנתי שאני הצודק ומטופלי שוגים הסתבר )אם כי לרוב לאחר בחינה מחודשת( שהצדק שלי היה שטחי בעוד שהצדק שלהם היה עמוק".
מתוך רעיון זה, האמירות שלנו טנטטיביות ומתגבשות דרך תגובת המטופל. מדובר במוניטורינג עדין ומדויק ככל הניתן לתגובות של המטופל. נוכחות טיפולית זו משרה אווירה המעודדת את המטופל לומר מה דיבר אליו ומה לא.
פסיכולוגיית העצמי מבוססת על הרמנויטיקה של אמון. אנחנו מאמינים למטופל, מקשיבים בהקשבה פתוחה והולכים לצדו. ההקשבה שלנו מופנית למצב העצמי, מתוך הבנה שהעצמי של אנשים הוא לא סטטי.
ננסה להבין מהו מצב העצמי העכשווי - מאפייני העצמי אינם קשורים לאגו או לתפקודי האגו. הכוונה שהעצמי הוא חוויה כוללת משל עצמו ולא בתפקיד של מגשר בין האיד לסופר אגו. לצורך המחשה, ההקשבה מופנית למידת ההרמוניה של העצמי. במצב הרמוני יש פחות פערים בעצמי, האם האדם מרגיש עצמו רציף או מקוטע? האם הוא מרגיש שהוא עדיין אותו האדם במקומות שונים? נשים לב למידת החוזקה של העצמי - עד כמה האדם מרגיש עצמו בתחושה של חוזק או חולשה? עד כמה החוויה היא של סכנת התפוררות או התרסקות או התפרקות?
מהי רמת חיות העצמי? עד כמה העצמי בהיר למטופל? עד כמה המטופל מכונס או פתוח?
מטפל העצמי מחזיק בתפיסה כי מקורות הסבל הם המקומות בהם התפתחות העצמי נבלמה כתוצאה מסביבה שלא אפשרה את התשתית המספקת והנכונה להמשך התפתחות העצמי. במילים אחרות, מהות הריפוי על פי פסיכולוגיית העצמי, טמונה ברה-אקטיבציה של צורכי זולתעצמי מוקדמים ובשיקומם של מבני עצמי הלוקים בעקבות התנסויות זולת עצמי בלתי מספקות.
הסימפטומים שאנחנו רואים הם תוצאה של שיבוש בסביבה ולא "אשמתו" של המטופל. יש לנו כבוד עמוק לפתרונות שאנשים מצאו למכאובי הנפש כתוצאה מחסכי העבר. ההנחה היא שגם במחיר מאוד יקר, מדובר בפתרון הטוב ביותר שהיה ברשותו של האדם. נבחין בזיקה בין שיבוש לדרך פעולה.
מאפיין נוסף של תחילת טיפול, כאשר ההכרות בראשיתה, ועדיין לא נבנה אמון שאפשר להישען עליו, הוא הבדיקה הטבעית של המטופל את הפניות הרגשית של המטפל.
בדיקה זו תושפע גם מהחרדה מרה-טראומטיזציה. מדובר בחרדה שהסביבה העכשווית תגיב בפגיעות מחודשות באותם אזורים שנפגעו בעבר. קוהוט מתייחס ל"התגוננות" מצד המטופלים פחות כביטוי של הגנות ושל התנגדויות ויותר כדרך לשמור על העצמי מפני סכנות - לעמוד על
המשמר - על רקע חוויות עבר של של אכזבות זולתעצמי. מכאן שההתגוננות אינה ביטוי של התנגדות להתקדמות הטיפול, אלא תמרון הכרחי להבטחת שלומו וביטחונו של העצמי הפגיע
והמאוים. מצב דברים זה הכרחי וטבעי עד לבוא העת, המצופה, שבה תנאים עדיפים )אמפתיים( מאפשרים לעצמי לחדש את התפתחותו שנחסמה. במילים אחרות, קוהוט האמין בציפיה להתחלה חדשה, ציפיה המושהית עד שהתנאים הסביבתיים נתפסים כבטוחים מספיק להסתכן במימושה. ציפיה זו משמעה תקווה לשינוי ולא לחזרה טראומטית.
לדוגמה, מטופל שגדל בסביבה אדישה יהיה יותר רגיש למידת העניין והדיוק שבהקשבה שלנו. מטופל שגדל בסביבה שנוטה להקטין אותו, יהיה יותר רגיש למידת המקום שאנחנו נותנים למחשבות שלו ולרעיונות שלו. זיהוי של פגיעויות אלה יעזור לנו לבנות את הסביבה עוטפת-הפצע ומקדמת ההחלמה בקצב הרמוני, ובו-בזמן להיות במגע עם זכרונות עבר מורכבים אשר יעלו באופן ספונטני מתוך הינתנות הסביבה. ההקשבה של מטפל בגישת העצמי מכוונת לזיהוי צרכי העצמי כבר מתחילת הטיפול. התנסות חדשה יכולה, מחד גיסא, להביא סוף-סוף מרגוע ולתת מענה לחסך שאינו נותן מנוח, ומאידך גיסא, הסיכון נחווה כגדול מדי, עקב האסון הפוטנציאלי במקרה של אכזבה מחודשת עם קריאת הדרור לכמיהות חסומות.