כשל אמפתי ואמפתיה

​

פילוסופים ופסיכולוגים רבים התייחסו למושג האמפתיה. ביניהם הפסיכולוג היינץ קוהוט שהגדיר את האמפתיה כ"היכולת לחשוב ולהרגיש עצמך בחיים הפנימיים של אדם אחר".

לעיתים קרובות מסבירים אמפתיה כיכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של אחר.

על פניו אמפתיה דומה להזדהות. שני המושגים מדברים על היכולת לחוות את חווית האחר כחוויה שלי. יחד עם זאת, בהזדהות נוצרת כמו תמונת ראי של האדם המבקש אמפתיה. כשאנו מביטים בראי אין לנו יכולת ליצור יש מאין, הראי משקף בדיוק את האדם המסתכל בו בלי אפשרות להוסיף או לארגן מחדש.

אמפתיה לעומת זאת מאפשרת לפסיכולוג המתבנון מבחוץ לפעול מתוך היותו שבוי בחלקית בתוך עולמו של האדם המבקש אמפתיה. הפסיכולוג נמצא בו זמנית מאוד קרוב אך גם מספיק רחוק, האדם זקוק לאמפתיה כיוון שהוא לעיתים שבוי לחלוטין בתוך עולמו ואין לו את החופש להסתכל על עצמו מבחוץ.

פה טמונה בדיוק השאלה כיצד האמפתיה עוזרת לריפוי.

​

לאורך חייו חווה כל אדם כשלים אמפתים. כבר כתינוק הממתין לבקבוק אשר לא מגיע בדיוק ברגע בו התינוק מרגיש רעב, נוצר כשל אמתפי. בבגרות אחד הכשלים הנפוצים קורה בעקבות דילוג על שלב בדרך להבנת האדם. השלב עליו לרוב מדלגים הוא חווית האחר, בעצם יש דילוג על השלב שבו מרגישים במעט כמו האחר ויש קפיצה מהירה לשלב המסקנות והפעולות.

 

אתן דוגמה, (חשוב לציין, הדוגמאות אינן קשורות באופן ישיר לאחד מהמטופלים שלי, קרן הינה דמות מומצאת לחלוטין).

קרן (שם מומצא) סובלת מדיכאון ומדאיגה מאוד את הוריה. היא קרובה לליבם וכואב להם לראות שהיא סובלת, הם מנסים לעשות ככל יכותם בכדי לעזור לה. ישנן שתי שטות פעולוה נפוצות, האחת היא לנסות לעודד במשפטים כמו "את חכמה", "את יפה", "איך בחורה מוצלחת כמוך יכולה להיות בדיכאון", ויש את משפטי היציאה לפעולה, "את חייבת לצאת לבלות","את יכולה לצאת מזה, צאי מזה!". האמפתיה שלי נתונה עם ההורים ועם ילדתם יחדיו. את ההורים אפשר להבין בבהלה ובחרדה לראות את ילדתם נבולה.

יחד עם זאת, השלב עליו דילגו ההורים הינו השלב שבו הם מרגישים באמת כפי שילדתם מרגישה. היא כפי הנראה מרגישה לא חכמה, לא מסוגלת וקיים סיכוי כי היא בכלל לא מרגישה אהבה כלפי עצמה, מה שבפועל מגביר את תחושת הלבד ומעצים את חווית הדיכאון. כעת, מעבר לכך שהיא מרגישה רע, היא מרגישה גם לא מובנת. או לחילופין מקבלת מסר כי מישהו אחר במקומה לא היה מרגיש כך.

הוריה מנסים לעזור, אך קרן לא מרגישה נעזרת. היא מרגישה אבודה, חלשה ומאכזבת.

כמובן שאין רצון לא לפסיכולוג ולא לקרן לבוא בטענות כלפי הוריה, כיוון שסביר שהם פועלים מרצון טוב.

יחד עם זאת, אני מניח שהורייה של קרן היו שואלים- אם לא נגיד לה משפטים תומכים ולא נעודד אותה לפעולה, אז מה כן?

ראשית, זוהי נקודת מוצא טובה יותר. הוריה של קרן מתמודדים כעת עם חווית חוסר אונים. אפשר להניח שהרגשה זו כבר קרובה יותר להרגשתה של קרן. כמובן שיכול להיווצר מעגל לא מייטיב שבו חוסר האונים יוביל לכעס או התעלמות ממנה, וברור כי גם התנהגות זו אינה מועילה.

אם כן, נשארנו עם חוסר אונים, תחושה קשה, כבדות ועצב. אלו תחושות שרוב האנשים אינם מעוניינים להרגיש. יחד עם זאת, להסכים להרגיש באמת חוסר אונים ועצב תוך השהיית היציאה לפעולה, יוכל לאפשר לקרן להרגיש שמישהו מבין אותה ויכול לסיע לה.  

​

ישנה סטיגמה על פסיכולוג היושב ומהנהן, שקט ולא מגיב. אולם אל לשקט להטעות. תפקיד הפסיכולוג הוא לסייע למטופל לתווך החוצה את העצב, הקושי והתסכול. על הפסיכולוג לקלוט באופן פתוח ומיומן את שלל הרגשות המורכבים אותם מציף ומעורר המטופל. במהלך הטיפול לומד הפסיכולוג את עולמו הפנימי הסוביקטיבי של המטופל ובעזרת הישענות על ניסיונו והבנתו המקצועית מסייע למטופל להגדיל את דרגות החופש ועוזר לו ליצור חווית לכידות, יציבות, מימוש והנאה.