כשל אמפתי ואמפתיה

כשל אמפתי ואמפתיה

פילוסופים ופסיכולוגים רבים התייחסו למושג האמפתיה, ביניהם הפסיכולוג היינץ קוהוט שהגדיר את האמפתיה כ"היכולת לחשוב ולהרגיש עצמך בחיים הפנימיים של אדם אחר".

לעיתים קרובות מסבירים אמפתיה כיכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של אחר.

על פניו אמפתיה דומה להזדהות, שני המושגים מדברים על היכולת לחוות את חווית האחר כחוויה עצמית. יחד עם זאת, בהזדהות נוצרת כמו תמונת ראי של האדם המבקש אמפתיה. בדומה למבט בראי אין יכולת ליצור יש מאין, הראי משקף בדיוק את האדם המסתכל בו בלי אפשרות להוסיף או לארגן מחדש את האדם המביט בראי.

אמפטיה לעומת זאת מאפשרת לאדם מבחוץ לפעול מתוך היותו שבוי בחלקית בתוך עולמו של האדם המבקש אמפטיה. חלק קטן נשאר משוחרר, וחלק זה יכול לעשות ההבדל כיוון שהאדם שזקוק לאמפטיה שבוי לגמרי בתוך עולמו ואין לו מעט חופש להסתכל על הדברים בדרך השונה מהדרך שהוא רואה את הדברים. 

פה טמונה בדיוק השאלה האם האמפטיה תעזור לריפוי או יווצר כשל אמפטי.

כשל אמפטי קורה לעיתים בעקבות דילוג על שלב בדרך. השלב עליו לרוב מדלגים הוא חווית האחר השלמה, בעצם יש דילוג על השלב שבו מרגישים במעט כמו האחר וקופצים מיד לשלב החופש. 

 

אתן דוגמה, (חשוב לציין, הדוגמאות אינן קשורות באופן ישיר לאחד מהמטופלים שלי, קרן הינה דמות מומצאת לחלוטין).

קרן (שם מומצא) לוקה בדיכאון, היא מדאיגה מאוד את הורייה.

היא קרובה מאוד לליבם וכואב להם לראות את סבלה, הם מנסים לעשות ככל יכותם בכדי לעזור לה.

דרך פעולתם היא לנסות לעודד במשפטים כמו "את חכמה", "את יפה", "איך בחורה מוצלחת כמוך יכולה להיות בדיכאון", הם גם יכולים לנסות את משפטי היציאה לפעולה, "את חייבת לצאת לבלות","את יכולה לצאת מזה, צאי מזה!". האמפטיה שלי נתונה עם ההורים ועם ילדתם יחדיו. את ההורים אפשר להבין בבהלה ובחרדה לראות את ילדתם נבולה.

יחד עם זאת, השלב עליו דילגו ההורים הינו השלב שבו הם מרגישים באמת כפי שילדתם מרגישה. היא כפי הנראה מרגישה לא חכמה, היא מרגישה לא מסוגלת וקיים סיכוי כי היא שונאת את עצמה, מה שמגביר את תחושת הדיכאון. כעת, מעבר לכך שהיא מרגישה רע, היא מרגישה גם שאף אחד לא מבין אותה. או לחילופין מקבלת מסר כי מישהו אחר במקומה לא היה מרגיש כך.

הוריה מנסים לעזור, אך קרן לא מרגישה נעזרת. היא מרגישה אבודה, חלשה ומאכזבת. כמובן שאין אפשרות לא לי ולא לקרן לבוא בטענות כלפי הוריה, כיוון שהם פועלים אך ורק מרצון טוב.

יחד עם זאת, אני מניח שהורייה של קרן היו שואלים אם לא נגיד לה משפטים תומכים ולא נעודד אותה לפעולה, אז מה כן.

ראשית, זוהי נקודת מוצא משמעותית טובה יותר. הוריה של קרן מרגישים כעת חסרי אונים, אפשר להניח שהרגשה זו כבר קרובה יותר להרגשתה של קרן . כמובן שיכול להיווצר מעגל לא מייטיב שבו החוסר אונים של הוריה יוביל לכעס או התעלמות ממנה, גם מנגנונים אלה כמובן אינם יעילים.

אם כן, נשארנו בעצם עם חוסר האונים, עם תחושה קשה, כבדות ועצב. אלו תחושות שאנחנו ממש מנסים להימנע מלהרגיש.

יחד עם זאת, להסכים להרגיש באמת חוסר אונים ועצב בלי לפעול יוכל לאפשר קרן להרגיש שמישהו מבין אותה, שמישהו באמת נמצא עמה בתוך הבור. 

ישנה סטיגמה או סטריאוטיפ של פסיכולוג היושב ומהנהן, שקט ולא מגיב. אך תפקיד הפסיכולוג לפי תיאוריות פסיכולוגיות מתקדמות הוא לאפשר למטופל ככל יכולתו להיות הוא עם העצב, הקושי התסכול להכיל יחד עם המטופל רגשות אלה, להיות איתו באמת בתוך רגשות אלה ורק כאשר הוא מרגיש כי הוא לגמרי חווה את רגשות מטופלו הוא יכול להרשות לעצמו לבחון את השבי מבפנים יחד עם המטופל, תוך ידיעה שלשנייהם אין מושג ברור כיצד שוברים את המנעול.